אז הכל התחיל כשעדן, הבכורה שלי, נולדה.
מה? יש בתוכי מישהו? משהו? בן-אדם? בתוכי? אני עדיין ילדה בתחושות שלי. יש לי אמא שאני מתייעצת איתה, משתפת אותה, בוכה לה לפעמים.. אבל אני? עוד שניה אמא?
ופתאום, בום! זה קורה. היא בחוץ. לבנה כלבנה. יפה כמו מלאכית קטנה. רוך אין סופי. ממש גן עדן שלי.
והמחשבות מתרוצצות. אני אמא. אני יכולה. אין עלי. הריון שני ושוב מציירת חיים בתוכי. אולי אני בבושקה?
החיבור לבובות המטריושקה החל ממש אז. זאת היתה ממש אהבה. ממש נדלקתי. הרגשתי שמצאתי. ואני, מחפשת בכל פינה, בכל אתר וינטיג', בכל חנות יד שניה. הוכחה לאמהות, למשפחה ולבנות בכלל. מצאתי את עצמי גרה בדרום הרחוק ונוסעת פעם בשבועים-שלושה לחנות "יד שניה" בגדרה שמצאתי במקרה ומתפנקת בבובת בבושקה יקרה להנאתי.. מניחה על המדף בבית ורואה איך הוא לאט לאט מתמלא לו.
ולאט לאט זה מחלחל. ויום אחד אני מבינה שהדבקתי את נעמי שלי בשיגעון הבבושקה.
נעמי בגיל 3 החליטה שנמאס לה מהמוצץ ובתמורה לכך היא קובעת שפיית השיניים תיתן לה בבושקה ענקית מתחת לכרית. ואני, אין מאושרת ממני. עוד הזדמנות לצאת לדרכים ולחפש את שאהבה נפשי. מצאתי אותה, ענקית, כחולה. משגעת. מרוב שהיתה גדולה לא הצלחתי לדחוף אותה מתחת לכרית ובבוקר ספרתי לנעמי שהפייה הניחה אותה ליד המיטה כי חששה להעיר אותה בלילה. נחת.
אחרי לידת ביתי הרביעית, יעלי, החלטנו 3 חברות (שרי,מירי ואני) לנסוע יחד לחופשת לידה בבודפשט בהונגריה (ילדנו שלושתינו בהפרש של חודש אחד אחת מהשניה). הגענו לשוק המקורה, הוא מפוצץ במטריושקות. מחירים גבוהים. הצילו. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יוצאת מפה בלי איזה מטריושקה מיוחדת. חפרתי שם בכל הדוכנים, הלכתי את השוק אולי מיליון פעם הולך-חזור, חברות שלי כבר התיישבו וחיכו לי על איזה ספסל. ואז מצאתי אותן, את המטריושקות שלי. הן יהיו שתים, עומדות על רגל, כמו ביצת הפתעה, יפיפיות. קניתי את שתיהן בכל מחיר.
בזמן ההריון החמישי שלי קראנו לתינוקת שבבטן "בבושקה". "תרגישו, בבושקה בועטת", "שששש, בבושקה ישנה", "בנות, אמא ילדה את בבושקה!" ואפילו בבית, לאחר החזרה מבית-היולדות אנחנו ממשיכות וקוראות לה "בבושקה" (קשה קצת להגמל מהרגל של 9 חודשים). אז החלטתי לסגור מעל והלכתי לסדנת תפירת בבושקה אצל Adi Lugasi. ערב קסום של 5 שעות. בנות, פטפוטים, בחירת הבדים, בחירת השפתיים, תפירה, פרחים, תחרה.. כל הדברים שבנות אוהבות.
והשנים עוברות וכבר יש לי חמש בנות. מתוקות כמו דבש. אושר גדול. בנינו את ביתנו במושב, ואני בכל חדר מציבה את הבובות שלי.
ואני, עדיין ילדה, אוספת כל דבר אפשרי. בבושקות, בובות PEZ, דיסני, מגנטים, קופסאות פח, מסגרות, אוכל מינטורי. האיש שלי טוען שיש לי גם אוסף של בנות. ואכן הוא צודק.
כולנו אמהות קטנות וכולנו עדין ילדות. עם חלומות ועם אוספים משונים.
10 תגובות
השארת תגובה
ליסון, את כותבת כל כך יפה… והתמונות והאוספים פשוט מדהימים!
מקסים…..מקסים……מקסים…….מקסים…….מקסים…….מקסים…….מקסים…….להמשיך (:……
תודה יורם! איזה כיף מחמאות ממך!!
בשעה טובה אפרתי, את כותבת מקסים??? כיף לקרוא!
אפרת בלוד מקסים וכתיבה נפלאה. ביג לייייק. בהצלחה!!!
מקסים ליסון
תודה שרה המהממת
ממש חמוד, קורץ ומעניין.
איזה יופי כתבת… מרגש! המון בהצלחה … עוקבת אחריך…
תודה יפעת. איזה כיף לי…