הפחד מהרגע הזה שהטלפון יגיע, יכול לגמור אותי.
למעשה, אני חיה עם הפחד הזה כבר כמה שנים. כי לא כל אחד עובר את גיל 90 ברמת חיות שכזו. הכל עובד. הגוף, הראש, התנועה ובעיקר הזכרון.
אז כל דבר קטן שקורה, נפילה קטנה, חום או אפילו יותר מדי אפצ'י, וכולם נעמדים דום ומתפללים.
אנחנו משפחה גדולה. כבר מונה יותר מ- 80 איש. האילן גדל ומלא ענפים, יש כבר נכד לנכד… חימש. כבר 3 חימשים.
לסבא (אבא של אמא) היו 3 ילדים.
הבת הבכורה, דודה פנינה, נפטרה לפני 20 שנה מהמחלה הנוראית. כולנו נגמרנו. מאותו יום הקשר של כולנו התחזק עוד ועוד.
אולי כי גדלנו, התפתחנו והבנו שאין כמו משפחה. שאין תחליף לקשר דם.
אנחנו נפגשים הרבה. בחגים, באירועים משפחתיים- מזמינים את כולם, באזכרות יש נוכחות מלאה. אנחנו ממש אוהבים האחד את השניה.
אנחנו גם מכירים ממש לעומק. אני יודעת מה עושה כל בן דוד, גיסה ואפילו אחיין. אנחנו אשכרה מכירים.
וכל זה קרה בגללו. בעצם בזכותו. סבא כל השנים הקפיד על המשפחתיות. על הביחד. על הקשר. על השבט.
"ראש השבט" – ככה אנחנו קוראים לו.
כל שנה אנחנו נפגשים בחודש אדר (חודש היומולדת של סבא) ביחד לשבת משפחתית ענקית. וכמה אנחנו מחכים לאותה שבת. ל"שבת אחים גם יחד". כולנו רק רוצים לגעת בסבא, לשבת לידו, לדבר איתו, לקבל ממנו כל מילה שמוציא מפיו.
אי אפשר להסביר את ה"דבר" הזה שגורם לסבא להיות ככה עבורי. עבורנו. יש לו את הניצוץ הזה, הסוחף אליו. סבא, שכל מה שאני רוצה זה שאגיד את המילה הנכונה מולו, שיהיה גאה בי, שבדיוק מולו הבנות יהיו מושלמות והאיש שלי יהיה הכי-הכי לידו. ואז הוא מרים את ראשו ואני מקבלת את המבט, הוא מהנהן בראשו עם חצי חיוך והברק בעיניים ואני יודעת. הוא גאה. שריקת הניצחון שלי.
בראש השנה עשיתי לעצמי רשימת איחולים/בקשות ואחת מהן היתה- לתת לי עוד זמן להיות עם סבא, לפטפט איתו, עוד זמן שהוא נוכח בחיי. אבל משהו בתוכי ידע שזאת בקשה זמנית. בכל זאת סבא כבר עבר את גיל 100 והוא עדיין נוכח, מדבר איתנו ומשתף אותנו בזכרונות מ- קום מהמדינה ועד האירוע שהיה שבוע שעבר, אבל זה יהיה עניין של זמן.
באזכרה האחרונה בספטמבר, לדודה פנינה, הבנתי. זה יקרה בקרוב. סבא כבר ממש עייף.
אבל אני לא רוצה להאמין שהרגע הזה יכול להגיע. מדי פעם אני זורקת לאיש לי "איך נהיה בלי ראש שבט", "איך נפגש בלעדיו", "איך אוותר על שיחת הטלפון ביום שישי אליו כל שבוע". פשוט "איך"?
ובכל מוצאי שבת אני מנתקת את הטלפון, לא מוכנה לקבל עדכונים מהשבת שהיתה. שמא… הרי אני בקשר עם אמא כל השבוע ואני מקבלת עדכונים שוטפים. בשישי-שבת כולם מנותקים ולא יודעים מה השתנה. אז הטלפון שלי במוצ"ש- לא זמין. לא רוצה לשמוע. שהרי אם זה יקרה, זה בטוח יהיה במוצאי-שבת.
ופתאום, באמצע השבוע, סתם ביום ראשון שכזה. הטלפון מצלצל:
"הי אמא"
"הי אפרת, איפה אתם?"
"חוזרים מהלוויה של אבא של חבר. איזה נורא זה לאבד הורה. כל כך קשה. זה קשה בכל גיל. כל כך עצוב. פשוט עצוב."
ואמא מקשיבה בשקט.
"אתם באוטו? האיש שלך שומע? הוא איתך? סבא נפטר"
ואז הכל סוגר עלי. אנחנו נוסעים בחושך. והכל פתאום ממש שחור. לא יכול להיות. ואני מוציאה צעקה. האיש שלידי מיד מבין. שם עלי יד ולוחץ חזק בידי. האוטו נוסע, והכל סגור. הכל סוגר עלי. לוחץ לי. ואין לי לאן לברוח. ואז הכל עולה, הפנים, החיוך והריח של סבא. הכל עולה. והבכי יוצא. הכל נשטף החוצה. לא מצליחה לעצור ולנשום. לא מצליחה להפסיק. ואמא עדיין על הקו. בשקט שלה מקשיבה ומחכה שארגע. והוא לוחץ את ידי ולא מרפה. והזמן נעצר פתאום. הכל קפא. ורק האוטו ממשיך לנסוע ומתקדם הלאה.
משהו בי לא מוכן לנתק את השיחה. לא מוכנה להרפות. לא מוכנה לעשות את הקאט הזה שיגיד, זהו. ואיך ארגיש אם אנתק? אוחזת בבכי, בשיחה ולא מרפה. ואמא עדיין בשקט. ואני מפחדת. חייבים לעצור. אין ברירה, חייבים לנתק. חייבים לשחרר. את אמא, את הפחד. את סבא.
סבא- מילה כל כך קטנה אבל ענקית, עוצמתית.
ותמונות ילדות עולות לי, יושבת בביתו בחיפה וסבא מוציא את שקית ההפתעות ומתחיל לחלק לכל נכד בולים מיוחדים שאסף עבורנו. בולים- הפתעות של פעם. מי צריך חטיפים או מסכים כשיש בולים. ולכל בול יש סיפור. זה בול על מכתב מראש העיר של פולין ששלח מילות תודה לסבא, וזה בול מחופש בשוויץ במעיינות חמים… וכל נכד יושב בשקט, מחכה לתורו, תוהה לאיזה סיפור-בול הוא יזכה.
ואז אני מנסה להיזכר במגע הידיים הרך. הידיים של סבא הם כמו ענני אביב לבנים, רכים וחמים. איך אפרד ממגע הידיים של סבא.
מזל, פשוט מזל. אני ממש עבדתי בלתעד את סבא בשנים האחרונות. בלימודי הצילום- פרוייקט גמר על סבא, באירועים, במפגשים ובפעם האחרונה- גם באזכרות. שאלתי את עצמי, למה לא לצלם באזכרה? יש פחד כזה מבתי קברות. מה? אסור לצלם? אז בלי חשש, עם המון כוח, צילמתי. אבל רק אותו. שיהיה לי. סתם פתאום אם ארצה לדפדף…
ובכל מפגש אני מיד עושה איתו סלפי. ת'אמת, הרגשתי קצת מוזר. הרי הוא בן 100. מה אני מצטלמת איתו סלפי… מה הוא חושב עלי? אבל בכל פעם שאני מסובבת את המצלמה מולו- איזה חיוך!! שווה הכל. ולא אכפת לי מה חושבים עלי. העיקר שאת הפריים הזה אני קיבלתי.
חנוכה, שנה שעברה. בקשתי מאמא רשות לארח את הדלקת הנרות בביתי שלי. בבני דרום. "אני רוצה שסבא יראה את הבית שלי, איפה אני גרה, בית חדש וסבא עוד לא היה. אם אין לסבא סיבה לנסוע כ"כ רחוק הוא לא יוצא סתם מחיפה. והדלקת נרות זו סיבה מצויינת עבורו להגיע". אמא הבינה אותי מיד ואמרה לי "כן". כולם היו שותפים, כולם הביאו מטעמים וכיבודים. כולם הגיעו. יותר מ- 80 חברי משפחה. כולם נוכחים. וסבא, בהתרגשות גדולה מברך אותי ואת אישי על ביתנו החדש, נותן לנו תפילה קטנה על הדרך. ואין מאושרת ממני. סבא מברך על החנוכיה וכולם עונים "אמן". ואז סבא יושב וקורא "דמי חנוכה" ושורה ארוכה של נכדים ונינים נעמדת יפה ובשקט. ותור כל אחד מגיע, וסבא מושיט לו שטר. וכל אחד לוקח בזהירות עם הרבה כבוד ו"גונב" לו חיבוק ונשיקה.
סבא שכל כך אהבתי, שכל שיחת טלפון הסתיימה עם ברכה מהפסוקים, שכל מבט שווה הכל.
סבא שכולם מכבדים ומעריכים. סבא שמלא באהבת הארץ ובאהבת הבריות. סבא שכל רגע איתו אני שמרתי עמוק עמוק בלב.
סבא שתמיד אזכור. שתמיד איתי. תמיד.
סבא שילווה אותי בהמשך חיי. שתמיד אחשוב אם באותו מעשה או דרך שאבחר הייתי מקבלת את המבט וההינהון בראש על כך שגאה בי.
סבא שלי, על שנים טובות, על חום, על חינוך, על דרך ארץ, על אהבה, על חברות, על הקשבה, על מסירות, על אמונה ,על חיוך, על חיים ארוכים, על שורשים עמוקים. על הכל אני מודה!
נותנת לך יד מפה. ואתה לצידי תמיד. נוכח. במציאות ובחלומות.
והיום, שנה אחרי, בחנוכה. אנחנו עולים אחרי 30 יום לקברו. ל "גילוי מצבה". היום אנחנו סוגרים את המכסה. היום אנחנו נראה ונבין באמת, תם עידן. מעכשיו הכל תלוי רק בנו. שהדרך כבר סלולה ואנחנו על מסלול אחד. מנצח. של משפחה ואהבה. והכל מתחיל פה. ומפה אנחנו ממשיכים. כשבט אחד ומאוחד.
שבט בגון.
9 תגובות
השארת תגובה
דפיקות לב
השראה של אהבה
ליסון, את כותבת מדהים, אפשר ממש להרגיש את הדברים שאת אומרת מתוך הכתוב. אי אפשר היה שלא לכאוב את כאבך תוך כדי קריאה, אי אפשר היה שלא להזיל דימעה (אפילו כמה).
חיבוק חזק והמון אהבה, ארנון
אפרת יקרה, לא רק סבא היה גדול (הכרתיו שנים רבות מסיפורים של שושי). את ג ד ו ל ה ! היטבת לתאר את גדולתו ואת הקשרים הנהדרים בתוך המשפחה המפוארת שהקים. מאחלת לכם שתמיד תהיו כה מאוחדים. אוהבת אתכם. מאוד.
ליסונית, גומעים את המילים שלך…כל פסיק, כל אות וכל משפט מרכיבים טקסט כ"כ מרגש ונוגע ומקרב. כאילו באמת הכנסת אותנו לתוך ביתך ובעיקר לליבך ולקשר המיוחד שזכית בו עם סבא דוד. תמשיכו להאיר ולשיר, לקרב ולהתקרב עוד דורות רבים, וכך רוחו תשאר פה לעד.
מרגש מאוד אפרת .
איזה כייף שזכית לכזה סבא ואיזה כייף לו לדעת שיצר כזה שבט מגובש ואיכותי.
חיבוק גדול
ריגשת אפרת.
זיכתם וגם סבא שלך זכה בשבט שמוכיר ומעריך אותו.
ליסון, כתבת מדהים. הטקסט נכנס לי ללב וריגש אותי מאוד. בכיתי יחד איתך. אושר גדול נפל בחלקך על שסבא שלך (ועוד אחד כזה שווה) ליווה אותך בחלק גדול של החיים הבוגרים שלך. ואושר שלו על שהייתה לו נכדה מרגשת שכזו.
יש לי תמונה שנתת לי מתוך אותו פרויקט ואני שומרת עליה עד היום. אז שתדעי שהוא גם נשאר קצת אצלי…
אוהבת ומחבקת המון.
אחות שלי . מזל שאת הפה . אני כבר שנים לא יכולה לכתוב. ריגשת אותי מאוד. באמת סבא סלע מיוחד היה לנו
כמה את מדויקת. במילים ובחירת התמונות. עכשיו אנחנו "בפרונט". איזו אחריות ואיזו זכות.